דלג לתוכן העמוד

פרסומת

נועה ינאי - סיפור מסע אישי ב"שביל ישראל" - מנאות סמדר עד מפרץ אילת


שביל ישראל בערבה הדרומית -  כמה קשה , עוד יותר יפה

מה עוד אפשר לומר על השנה האחרונה - שנת הפנדמיה: סגרים , הגבלות, חששות וחרדות, העולם כמרקחה ובישראל עושים את כל אלה בהצטיינות יתרה.

אני לא מתלוננת , אצלי ברוך השם כולם בריאים וכולם עובדים. החיים הצטמצמו בהרבה מובנים. אתגרי הריצה מהחיים הקודמים חסרים, ואנחנו עושות הכל כדי להמציא את עצמנו מחדש ולשמחתנו מצליחות אפילו מאד.

המשימות שלנו מתכתבות עם מועדי הסגרים. מטבע הדברים, מה שאין לנו - זה שפע זמן להכנה. אנחנו נדרשות לתמרן  למרווח זמן קצר ביותר בין התכנון לביצוע בגלל ההגבלות המתרגשות מדי פעם ולא תמיד באופן צפוי.

את הכניסה לסגר הראשון ציינו על ידי מרתון ירושלים שהתקיים עבורנו כאן במגרש הביתי מחמת ביטולו, וסגר את רשימת השנה הקודמת – ארבעה מרתונים בארבעה חודשים.(בעצם 3 מתוך הארבעה כבר היו בשנה זאת).

את היציאה מהסגר הראשון חגגנו בחצי מרתון מקומי ומיד לאחריו  בפרויקט 100 מייל בשבעה ימים.

לאחר הסגר השני ובחשש שהשלישי בפתח הזדרזנו בתחילת נובמבר למבצע מים אל י-ם. לא הגיע סגר אבל נכנסתי לבידוד בסוף המסלול ממש.כשהתחילו דיבורים עם כל מיני ביטויים כגון ריסון מהודק ודומיהם אנחנו מבינות שאלה הם ביטויים מקדימי סגר  ושצריך לפעול ומהר.

כיוון שכעת העונה מתאימה, החלטנו על שביל ישראל בערבה: 110 קילומטר על השביל מנאות סמדר ועד לסיומו של השביל באילת, כל זה בשלושה ימים.

בזמן שנותר לנו  התמקדנו בעיקר בלוגיסטיקה ופחות שמנו לב לתיאור המסלול. התכנית הייתה שאפתנית למדי ולמרבה הפליאה הבורות היא שהולידה הצלחה. הפירוש: אם היינו יודעות מה יש במסלול לא היינו אפילו חולמות לתכנן אותו כפי שעשינו. ומשלא ידענו, דבקנו בתכנית  וזהו. קיבלנו שיעור חשוב בשני הכיוונים. מצד אחד אפשר להעז ומצד שני אין תחליף למידע והבנה עמוקה של המסלול.

המנהלות הפעם לא היו ממש מסובכות, הלכנו על מקום לינה אחד בנאות סמדר – ולא שהייתה הרבה ברירה, מצאנו שכל המקומות בערבה היו תפוסים ולאחדים מהם נדרשת הזמנה של חודשים מראש. מנאות סמדר תוכננו  הקפצות הלוך ושוב בחסותו של מר מדבר הוא  ערן ,שדאג להיבט הזה.

ביום שלישי בצהריים שמנו פעמינו דרומה. האוטו מפוצץ בכל מה שצריך ומה שגם לא כל כך צריך  אבל האוטו שלנו סוחב הכל. אנחנו לא ממש לחוצות, הניסיון עושה את שלו וכפי שציינתי מקודם גם הבורות תורמת לשקט הנפשי.

יום רביעי 23 דצמבר מנאות סמדר לבאר מילחן 39 קילומטר עליה מצטברת 700 מטר.

לא נדע זאת עד סוף האתגר אבל זהו היום הקל ביותר מבין השלושה. אנחנו יוצאות בחושך. קטע ראשון על הכביש וניתן לביצוע עם פנס. הטמפרטורה משקפת את המדבר בחורף 6 מעלות.

אנו על הכביש, השמיים הולכים ומתבהרים אבל ההרים מסביבנו  עוטים ערפל. יעל מודאגת מכך שאינה מזהה את סימון השביל, וכשמאיר היום מתחוורת הסיבה- אם רוצים לראות סימון צריך לחפש אותו בצד הכביש בו הוא נמצא. אנחנו פונות מהכביש אל חולות נחל כסוי יש עליה מתונה שאינה מותירה בנו רושם מאחר ושעת הבוקר מלווה עדיין ברעננות. אנחנו נכנסות לאיזור מלא בעתיקות מהתקופה הכלכוליתית. (לא שזה אומר לנו הרבה ...). השיא של העתיקות הוא מקדש הנמרים. גם כן מהתקופה הכלכוליתית , הנמרים משורטטים על ידי שורות אבנים. אנחנו פונות מזרחה מטפסות ורצות על הרכס עד שבסופו של דבר יורדות לכיוון נחל שחרות והכביש המתפתל בו עד לישוב שחרות. כאן אנחנו מסיימות את המקטע הראשון של היום , מרגישות עדיין רעננות אוכלות חטיף וממשיכות . עולות שוב למצוק המראה יפה גם הנחל למרגלותינו וגם תצפית למרחוק. פגישה קצרה עם חרדון המדבר ופנינו הלאה. פונות דרומה ומגיע רצף של עליות וירידות חוצות רכסים ועוברות נחלים : זוגן גידרה עובדה שרביט ובסופו של דבר אחרי שעלינו וירדנו שוב ושוב מגיעות אל נחל מילחן. בבאר מילחן מסתיים המסלול שלנו. ממתינות דקות ספורות וערן מופיע מתוך הנחל. אנחנו מסיימות במצב מעולה, כשעה נסיעה ועוד זמן ליהנות ממראות המדבר.

היום הזה מסתיים ממש בטוב, מזג האויר לגמרי בצד שלנו.

אנחנו חוזרות לנאות סמדר ומתארגנות לרוטינה ארוחת בוקר אחרי הצהריים וארוחת ערב לפנות ערב ומשם בהקדם לשנת הלילה.

יום חמישי 24 בדצמבר מבאר מילחן לחניון שחורת 42 קילומטר 860 מטר עליה מצטברת, 1400 מטר ירידה

אני בדרך כלל מציינת את העלייה המצטברת אבל המסע הזה במדבר לימד אותי לספור גם את הירידות ונפרט בהמשך.

היום השכמה מוקדמת יש לנו כשעה נסיעה עד להתחלת המסלול . ערן ממתין בשעה חמש. לא ציינתי עדיין כמה קריטי כל נושא ההקפצות. מדובר בכך שסומכים על מישהו אחר שישתלב בלוח הזמנים ההדוק שלנו ובעיקר שיבין את החשיבות של העמידה בזמנים. וזה תמיד מלחיץ כשמדובר באדם לא מוכר. אני משתדלת להסביר מראש ככל שניתן ועדיין תמיד בסידור הזה יש מידה של אי וודאות. אבל הפעם (יותר נכון גם הפעם) הכל תקתק. תודה גדולה לערן.

אנחנו מגיעות לבאר מלחן עם אור ראשון ומיד יוצאות בריצה בכיוון מזרח. מזג האויר טוב מסביב דממת אלוהים ופה ושם ציוץ ציפורים. לא שומעים ולא רואים ציוויליזציה. לאחר  כמה קילומטרים ובתזמון מושלם מגיעות אל המצוק ממש עם זריחת החמה.  זוכות לצלם תמונות מופלאות. עם זריחת השמש אנחנו עוד לא יודעות שיום זה צפוי להתארך עד לשקיעה.

הנה מגיעה הירידה הראשונה , במעלה מילחן. הירידה אינה פשוטה וברגע זה המזל הוא שאנחנו עדיין רעננות . לאט לאט יורדות כמה מאות מטרים במהלך קילומטר אחד. הדרך מובילה אותנו דרומה בין הר מכרות לגבעת ססגון ואחרי קילומטרים ספורים אנחנו בשער  של פארק תמנע. עכשיו כבר לא כל כך קר. היום הוא יום ארוך וחייבים לקחת בחשבון נקודות למילוי מים ואכן זה מה שאנחנו עושות בכניסה לפארק.  משם בלי שיהוי מעידות פנינו אל נחל אלכסון ומתחילות בטיפוס להר תמנע. האזור הזה די מטויל ויש אנשים על המסלול. אנחנו נתקלות בקבוצה ומתחילות בסדרה של עקיפות בעליה שמסתיימת בדיוק בזמן, לפני הקטע האחרון של העלייה  שהוא התלול יותר. בכך הרווחנו לעצמנו זמן יקר ואפילו קריטי. העלייה לא קלה אבל בהחלט נסבלת . הבעיה : אחרי כל עליה יש ירידה. והפעם זאת ירידה על מה שנראה לי כמו קיר המוות. כאשר אבדנו אבדנו, מתיישבת ומתחילה, תוך כדי קינה על מכנסיי החדשים שבוודאות יהרסו, לרדת מהר תמנע. המשימה הזאת גוזלת כח נפשי רב והמון זמן. ירדנו קילומטר בארבעים דקות. בסופו של דבר אם אני כותבת סימן שירדנו ושרדנו. עוד קצת ואנחנו מגיעות אל האגם. והמקטע הראשון של היום מאחורינו. שעת צהרים , חם, ואנחנו לא ממש במסגרת הזמן שתכננו. נקודה מצוינת להישבר ולשנות תכנית. אבל, לא בבית ספרנו. אנחנו עקשניות נחושות והפעם זה כנראה גם מידת מה של טיפשות. לפנינו עוד 21 קילומטר וחם.....

שטיפת פנים, מילוי מים חמימים מהברזייה  אנחנו ממשיכות אל  נחל רחם. הנחל רחב ואנחנו במגמת עליה מתונה. כעת זה רק אנחנו , עצי שיטה יעלים וזבובי צהריים. בחלק הזה אנחנו מנסות להדביק במידת מה את האיחור שהצטבר.

מפה לשם הקילומטרים והזמן עוברים ואנחנו לרגלי מעלה עמרם. זה מעלה יפה ויחסית די סלחני . תוך כדי עליה אנחנו משחקות עם הצל שלנו המוטל על צלע ההר שממולנו עד  שמגיעות לראש המעלה. מי שהתאמץ זוכה! מפרץ אילת נגלה לעינינו . השמש כבר בכיוון מערב וההרים מפוסלים  ומלאי צבעים. מגיעה עוד ירידה לא קצרה, השלישית במספר. הירידה עצמה לא כל כך קשה אבל אנחנו כבר עייפות ויורדות לאט ובזהירות אל תחתית הערץ. מכאן עוד מספר קילומטרים עד לנקודת המפגש עם הרכב בסמוך לחניון שחורת. אנחנו בפיגור ולמרות השעה התלאות והמרחק שעברנו אנחנו מחישות צעדינו ורצות גם את החלק הזה. השמש כבר שקעה כאשר אנחנו נפגשות עם הרכב והשעון מראה 42.2 קילומטר. כמה סמלי זה בדיוק מרחק של מרתון מלא אבל הקושי הוא רב לאין שיעור.

לסיכום שלוש ירידות שתי עליות 42 קילומטר בנוף שאין שני לו.  זהו היום הקשה ביותר שחוויתי אי פעם.

גם כעת כשהחושך יורד עדיין צפויה לנו נסיעה של שעה. מגיעות בחושך , הבנים כבר הגיעו . קר מוות , צריך במהירות שיא להתקלח לאכול ולישון, מחר עוד יום!

יום שישי 25 בדצמבר : מקניון שחורת לעין נטפים. מעין נטפים דרך נחל גשרון ,מעלה גשרון והר צפחות לאילת: 28 קילומטר 1050 מטר עליה 1200 מטר ירידה.

הבוקר יציאה ממש מוקדמת מסיבות מנהלה, הנהג צריך להגיע למקום כלשהו וקבענו  ברבע לחמש. מוקדם ככל שזה יהיה אין ויתור על קפה משובח של בוקר. זה אומר שאני יוצאת אל המטבח המשותף מכינה קפה מקינטה עם חלב חם. זה פינוק אמיתי אבל גם נדרש  כשבחוץ קר וחושך וכשלפנינו יום קשה.

אנחנו מגיעות לפתחו של קניון שחורת בחמש וחצי , כוכב השחר זוהר באור בהיר במזרח , כל כך בהיר שאפשר לצלם. חבל על הזמן היקר של הבוקר אז מדליקות פנס ומתחילות במסלול  בתוך הקניון. די מהר זה הופך לעליה ראשונה של הבוקר  ועוד פעם התזמון שלנו מושלם, אנחנו מגיעות לפסגה עם הזריחה. כמובן עוד סדרה של  צילומים איקוניים. אנחנו בעצם נמצאות קרוב למסלול שעברנו במרתון המדברי . זה היה רק לפני שנה אבל נראה שחיים שלמים עברו בין אז והיום. קצב ההתקדמות שלנו  משביע רצון ופנינו אל נחל נטפים. מגיעות לנקודה בה יש לעלות מהערוץ אל המצוק. בשלב מסויים אנחנו טועות בדרך ונקלעות לשביל צר וממש מסוכן. למזלנו הטעות מתגלה בשלב מוקדם והתיקון יחסית קל. פיתחנו כבר רגישות די טובה לטעויות כלומר אנחנו מגלות אותן בשלב מוקדם. ממשיכות הלאה במעלה הנחל עד שאנחנו מגיעות ממש לעין נטפים. מעט שערות שולמית על קיר המצוק זה כל מה שמעיד על המים. ככה זה מעין במדבר. מכאן יש טיפוס תלול  באמצעות מדרגות ויתדות. אנחנו יוצאות מהנחל וממשיכות לטפס עד לכביש.

כאן מסתיים הקטע הראשון של היום . לנו נראה שמכאן בקלי קלות נרד לאורך 14 הקילומטר האחרונים לאילת אבל זה ממש אבל ממש לא כך. לפני הכניסה לנחל גשרון אנו פוגשות בזוג מטיילים שמתעניינים לאן מועדות פנינו. בקלילות אנחנו אומרות עד אילת והתגבוה שלהם – אותה אנו מבינות רק  בדיעבד – מרמזת על הצפוי לנו. כפי שציינתי אנחנו נכנסות לנחל גשרון בבורות מוחלטת. אף אחת מאיתנו לא הייתה כאן מעולם. נתיב הירידה לאילת פחות או יותר מקביל לגבול עם מצרים. גדר הגבול בולטת בשטח ובאמת זה מראה די עצוב. מיד עם הכניסה לנחל אנחנו ניצבות מול סצנת נוף מהמדהימות שחזיתי בהן. אנחנו מעל קניון עמוק תלול בצורה בלתי רגילה והסלעים הכהים חדים ומשוננים. הירידה לא פשוטה. בהמשך מופיעים מעקות ולאחר מכן סולמות ומדרגות ובמקומות אחדים פשוט כלום, צריך להתגלש בנקיקים. אנחנו ממש מתעודדות כאשר מולנו מגיעה קבוצה של רצי שטח שעושים את כל זה בכיוון ההפוך...אבל עבורנו  זה הקטע האחרון ואנחנו כבר ביום השלישי. בשלטים הכיוון הוא מעלה גשרון ומתפתח דיון: יעל גורסת שאנחנו פשוט יורדות במעלה ואני אומרת שאם כתוב מעלה , מעלה יגיע. בסופו של דבר יוצא שהצדק עמדי. בנקודה שהנחל חוצה את הגבול או הגבול חוצה את הנחל אנחנו פונות שמאלה ובתלילות רבה למעלה. חוצים את הכביש וממשיכים בכיוון עליה לעבר הר צפחות. בסיום העלייה מתגלה לעינינו הפעם מקרוב מפרץ אילת המראה מלבב.

אנחנו טעינו כשחשבנו  שהיום הזה יהיה קצר יותר. יש רק פחות קילומטרים אבל הקטע של נחל גשרון בהחלט לקח את הזמן שלו.מהר צפחות יש עוד מקטע של ירידה שבשלב זה כבר ממש אכזרית אבל עוד טיפונת וזהו הגענו .

כל מה שמציין את סיומו של שביל ישראל זאת אבן אחת פשוטה צבועה בצבעי השביל כחול לבן כתום. הצבעים שעינינו חיפשו לאורכם של קטעים מופלאים ובמצטבר מאות קילומטרים.

אין דרך פשוטה או קצרה לתאר את שביל ישראל. פשוט צריך להיות עליו כדי להבין. המסע שלנו במקטע הדרומי ביותר שלו היה קשה אבל שווה כל טיפת זיעה. אני אסירת תודה על כך שזכינו צעד אחר צעד לכבוש את השביל.

ואיזה מזל שהספקנו כל זאת ממש ממש לפני הסגר השלישי.